את חייבת להיות אמא מצוינת !

גדלתי בבית שבו מצוינות זאת המילה הבולטת המשמעות שלה היא לעבוד קשה,  לקרוע את ה*** לצבור מיומנויות, להתמודד עם מכשולים ולנצח!

רגע, רגע… לא כל כך מהר ניצחתי.
למען האמת, רוב חיי הרגשתי חסרת ביטחון, אף פעם לא הייתי מספיק טובה
לעצמי, לא יפה מספיק! 
שנאתי את האף שלי, את הציצים הענקיים שהתפתחו מוקדם מידי לטעמי והכי שנאתי את הרגליים השריריות  שלי.
אז בגיל 12 שמתי פאוץ׳ בכל פעם שלבשתי ג׳ינס. ניסיתי להסתיר את הגוף האתלטי-נשי המוזר ״סו קולד״ שלי..

מצד שני, היו לי את כל הסיבות כן להרגיש מצוינת, זכיתי במדליות- אבל לא מספיק,
נפלתי וקמתי – אבל נרדמתי בלילה ממררת בבכי על הנפילות,
צברתי ניסיון – אבל על רק חשבון הכישלונות!
לא הייתי מצוינת לטעמי, אפילו לא קרובה לזה.
אבל איכשהו משהו גרם לי להמשיך ולנסות:
הרגשות האלו כשהייתי מדמיינת  את עצמי זוכה בתהילת עולם, הפרפרים בבטן כשדמיינתי את הבחור שדלוק עלי רואה אותי על הפודיום,
הבריון מבית הספר שצחק על השרירים ברגליים ונורא רציתי להוכיח לו, והעסקן הזה שבגללו לא קיבלתי תקציב, זה בכלל הדליק אותי,
כל אלו ועוד גרמו לי להמשיך לנוע, לנער את האבק מהנפילות, לנתב את הרגשות  המתפרצים שלי לכיוון הנכון.

כעבור שנים, כשניסיתי בכל כוחי להיות אמא מצוינת, הקריירה הספורטיבית ומה שחשבתי
פגש אותי בסיבוב. רציתי לעשות הכל וואו- מושלם
ואז מצאתי את עצמי מרוסקת, מבוהלת, חסרת אונים ואין לי מושג מה עושים.
איך אני לא יודעת מה לעשות?
איך כולן מתמודדות עם החרדות?
הפחדים ?
למה לי זה לא הולך?
למה אני כל כך בסטרס????

לאט לאט הבנתי, שכמו בספורט ההישגי- כך גם כאמא מצוינות לא קשורה ליכולות שלך לעשות את ה-כל הכ-י טוב, מצוינות היא דרך של מכשולים בהם את עושה ניסוי ותהייה בכל רגע נתון.
לומדת מה לוחץ לך על הפחד, משפרת את התגובות שלך לא מתביישת להעזר בסביבה כשצריך כך את צומחת וצומחת להכי טוב שלך!
רק שלך!  ורחשי הסביבה לא עזרו כאן לשפר 
את המיומנות, לנתב את הכוח המתפרץ לעשייה, זה לא לעשות יום הולדת ״אובר״
כדי להשקיט רגשי אשמה מתת המודע,
או להגזים בהוצאות ולעשות סלטות באוויר כדי  שאת היום הולדת הזאת אף אחד לא ישכח לעולמי עולמים, כי מה יגידו האורחים? 
שלא השקעת מספיק?
שחלילה לא עמדת בסטנדרטים שלהם?

להצטיין זה להתחבר באמת למטרה שאת מציבה לעצמך, בלי רעש וצילצולים,בשקט בשקט, לעבור דרך, לתכנן מסלול מחדש אם צריך כדי לעבור את הפקקים..
כי למצוינות יש צדדים אפלים, מה שאת רואה זה לא מה שזה גורם לך להרגיש.

את אף פעם לא באמת תוכלי להיות  מושלמת לעצמך ולמעשה לאף אחד בסביבה.
בחברה שלנו, מה לעשות, תמיד למשהו או מישהו יהיה מה לומר!
גם רגשות האשם ישתלטו עלייך כשרק תחרגי מהמצוינות התובענית ואת תשארי מתוסכלת
וממורמרת …קחי החלטה כאן ועכשיו שלא משנה מה, את נמצאת בדרך.. להיות האמא הכי נהדרת שאת יכולה, ואת כבר נהדרת! 
כל כך נהדרת שאת עושה את זה בדרך שלך.
ומי שחושב/ת לשפוט אותך מונע מהפחדים שלו, מרגשי האשמה שלו, מהחוסר יכולת שלו לומר לעצמו : כן! אני מרגיש חרא עם עצמי ואני שיפוטי בדיוק בגלל זה.

אז בואי שחררי אחות, כמוני.

אני לא מצוינת! ובטח ובטח שלא קרובה לזה! אני לפעמים חסרת סבלנות, אימפולסיבית עם עצבים של מרוקאית  ושקועה בנייד שלי ובקריירה שלי לעיתים יותר מידי.
נו אז מה?!
את הדרך שלי אני עושה ביום יום, כשאני כל בוקר חושבת על מה יעשה לי טוב, כשאני בתוך רגע שבו אני מתפרצת על מישהו ועוצרת את עצמי, כשאני שופטת מישהי בעצמי ועוצרת מיד! 
הרי זאת הדרך שלה, הניסיון חיים שעברה ומי אני שאקבע עבורה. גם כשאני שמה פס על מה שאנשים חושבים עושה לי טוב, זה מזכיר לי כמה אני נאמנה לעצמי וזה נותן לי דרייב  להמשיך ולנסות, וכן, אני עדיין אותה אישה לא מושלמת ומקבלת את עצמי לפני ואחרי הכל ואת יודעת מה? 
אני כזאת אמא נהדרת!

קומי ונצחי את הרגעים האלו כשאת לא משתדלת להיות אמא מצוינת כלפי חוץ, אלא מנסה שוב ושוב להתקרב לאמת שלך להתגבר על מה שמציק לך, לנתב רגשות ״לקרב״ הנכון ולהיות נהדרת במצוינות שלך ואז בחיית ראבק, ספרי לי איך האמא והאישה שבך מרגישות.

באהבה,
דלילי.