איך חיים אנשים פה בפולין?! קור כלבים ועוד גשום. איף יכול להיות יותר גרוע?? ברררררררר

קדנסק, עאלק עיירת נופש. שעמום המחץ!
איך אנשים חיים פה בפולין?
אוף!!
בא לי שמש, חברים ואת החיים היפים שלי בארץ.
אחחח כמה שאני אוהבת את ארץ ישראל אני נזכרת.
בדרך לאוטובוס אני נתקלת באיטלקייה האלופה שמעיפה מבט
מתפעל על נעלי האדידס הסגולות שאני נועלת. הנה אבא הגיע ללובי ואנחנו עולים לאוטובוס הפולני.
השנה האולימפית איזה לחץ, טיסות, תקשורת.
אנחנו חייבים להצליח במשימה – להגיע לאולימפיאדת בייג׳ין.
להגשים חלום בן 15 שנה.
הלב שלי דופק כל כך מהר מהמחשבות הרעות שמציפות אותי.
תרגעי, לנשום עמוק, אני מנסה לעבוד על עצמי בעיניים.
אולי לא אצליח ? הבטן שלי מתהפכת רק מהפחד שאפשל, שאפסיד, שאאכזב…
אני תוהה מה אני צריכה את כל הלחץ הזה??
בא לי על ישראל, על החיים הרגילים. אני תוהה איך זה להיות אישה רגילה. להינות מחיים רגילים, לקום לעבודה. אוף !!
לא יכולתי להכין פיצה עם שני ילדים ?!
אבא מתיישב לידי, הוא מפריע לי במחשבות.
איך את מרגישה דלילי? מרוב המתח יוצא לי חיוך עקום, מילמול לא ברור ועוד שנייה פורצת בבכי ליד כל האיטלקיות הביקורתיות בדרך לתחרות .
הדמעות חונקות את גרוני.
אבא לא רוצה לאכזב אותך, את עצמי.
אני מודה- מפחדת. זה מפחיד!
חחחחחח אבא צוחק בהגזמה,
את רק נוסעת לתחרות סייף, עשית את זה כבר עשרות פעמים.
אבא, אני מרימה אוקטבה, אל תדליק אותי עכשיו, אתה תמיד גיבור כל יכול.
ואני תחת לחץ. זה לא כזה פשוט לעמוד בזה.
בא לי לברוח מהאוטובוס. לא רוצה סייף.
ולמה בכלל גררת אותי לעולם הזה. אני מסיימת את המסע ופורשת.
אבא מחייך ומלטף את ראשי ברוך.
אוףףףף!! אני מתעצבנת יותר ומסיתה את מבטי לשלג מבעד לחלון, הדמעות מתחילות לזלוג מסגירות את הלחץ והכאב הנפשי שאני נתונה בו.
דלילי, נו מה יכול להיות??
מינימום תפסידי !
את לא תמותי אם לא תצליחי בתחרות נכון?
הוא שואל וחיוך שובב מסתתר שם.
וודאי שלא אני עונה ומתאוששת לרגע.
אבל האולימפיאדה ואני רוצה להגיע איתך ולזכות במדליה.
אבל רגע אחד..
אבא, לא מתאים לך לומר לי להפסיד מראש.
ומה זה החיוך הערמומי הזה?
אז בואי תשמעי סיפור מעניין.
יש תמונה שלי כשהייתן קטנות, אני עם זקן ארוך ומדים מלוכלכים..
אני זוכרת חיכינו לך לא היית בבית המון זמן. אני עונה ושוכחת לרגע מהפחד.
חזרתי מהמלחמה דלילי.
כעת, העיתוי לספר לך מה עברתי שם בתמונה האושר הזו ומה זה שינה בי לעולם.
מלחמת שלום הגליל הראשונה.
אנחנו בקו אויב.
נחים, מתארגנים על ציוד ותכף יוצאים לפעילות מבצעית.
בוקר יפה, השמש מאירה. חלק מהח׳ברה אוכלים, חלקם מנקים נשקים, יש תכונה באוויר.
לפתע, בלי התראה מוקדמת …
בום! בום! האדמה רועדת!!!.
שריקות, הפצצות והכל אבק, עשן וצרחות אימים.
אנחנו תחת אשששש אויב. המצב בכי רע. טנקים מתפוצצים,
חיילים, חברים, שלפני דקה אכלנו וצחקנו יחד, עכשיו בטנק שרוף מול עיני.
אין לי לאן לברוח מהמראות הקשים הללו.
רק אלוהים יציל אותי.
האויב הפתיע אותנו ואנחנו כמו ברווזים במטווח..
אני חסר אונים.
מביט סביב במהירות ואין לאן לברוח, זה עניין של מזל אני בטוח.
הנה גומחה מרחוק, אולי אצליח להגיע אליה, להסתתר, להנצל.
שני חיילים ואני משתטחים על הרצפה. הפגזות!שריקות! בום! בום! צרחות!
פוקח עיניים ומביט מסביבי. המוות בכל מקום וזה רק עניין של מזל.
אני עושה החלטה – לא לזוז ממקומי ומסמן להם להשאר במקומם. הם ממשיכים לגומחה ממול.
אני מחליט לא לזוז. המחשבות שלי נתונות רק אליכן שלושת ילדותי הקטנות. השארתי אתכן עם אמא בבית.
אתן מחכות שאחזור כבר מהמילואים. מהמלחמה.
אני נעצב לחשוב שתשארו יתומות.
שוב יריות!!!! בום בום בום!!!!
אני עדיין במקומי, עיני עצומות והמחשבות עליכן נקטעות למשמע
שריקה שעוברת אותי, מין רוח מהירה שמלטפת לי את האפוד.
אני פוקח את העיניים ומביט באפוד הצבאי שלי. הוא קרוע ואני מבין שחלף דרכו הכדור מבלי לפגוע בי.
מזל גדול אני נושם לרווחה ונזכר בכן ילדותי..
חובש חובש חובש!! אני נזעק לקול מאחורי ומהר. זה אחד החיילים שהמשיכו לגומחה. הוא היה מאחורי וחטף הרגע את הכדור ההוא שניצלתי ממנו.
ליבי נכמר על משפחתו, מנסה לעזור בכל כוחי ואני תחת אש.
אלוהים !!!!!
אני זועק ומתפלל..
הילדות הקטנות מחכות לאבא..
ברגיעה הראשונה מהמלחמה האיומה שכמעט ולא שבתי ממנה, התאפשר לי לנסוע לאליפות העולם בסייף.
כולם היו לחוצים והיסטרים. מפחדים להפסיד, רוצים לנצח.
וכעת, אחרי המלחמה הכל נראה לי כמו משחק ילדים. מזה הם נלחצים?
בתחרות יש מתח ופחד והכל נכון, אבל הגרוע מכל שתפסיד.
ואת דלילי סך הכל משתתפת בתחרות ספורטיבית, משחק.
זו לא מלחמה ואת לא תחת אש של אויב.
את לא הולכת למות נכון?
לכי תשחקי. מינימום תפסידי ומקסימום תחיי את הניצחון.
ואני לא אשכח את הנסיעה הזו לאולם התחרות בפולין כל ימי חיי.
בהשראת סיפור המלחמה של אבא נכנסתי לאולם לשחק.
וזכיתי במדליית ארד שם גם קבעתי את מיקומי הבטוח לאולימפיאדת בייג׳ין.
והכל בזכות החיילים הגיבורים שנהרגו וציוו לנו את החיים לשחק.
ובזכות אבא שלי, הגיבור, שבמזל לא מת במלחמה ההיא.
ואולי זה כדי לספר לי מהו פחד אמיתי ומהו רק משחק.

סגירת תפריט